top of page

מסיבת עיתונאים


שלוש תערוכות

מוזיאון תל אביב , 19/12/23-20/1/24



מאת : שלי רשקס





בימים כתיקונם בדרכי לבקר במוזיאון תל אביב, ברחבת כיכר המוזיאון שבה זרועים פסלים של מיטב האמנים, אני פוגשת אנשים רבים מקצתם שוחרי אמנות ומקצתם עוברי אורח הנהנים משמש מלטפת ומאווירה תרבותית.


הפעם בשונה מהפעמים הקודמות נכנסתי לרחבת כיכר המוזיאון דרך המלחמה שנכפתה עלינו ב-7.10.23.

בכיכר נחשפתי למורכבות המלחמה. במקום זרועים אוהלים של משפחות החטופים, ומייצבים אשר צורבים

בנשמה שהוקמו ע"י אמנים שהושפעו או חוו את מתקפת החמאס הברוטלית. הכיכר לא עוד כיכר המוזיאון אלא ככר

החטופים, למעשה המלחמה כפתה על כולנו מציאות שונה, ולמציאות זאת נכנסה האימה שהפכה למוחשית ופיזית ולצידה השבר הרוחני.

גם כשנכנסתי לתוך מבנה המוזיאון עקבות המלחמה לא פסחו עליו. פסלים וציורים הוסרו מהקירות והמוזיאון

לא כתמול שלשום.

צוות המוזיאון, מנכלית המוזיאון טניה כהן עוזיאלי, האוצרת הראשית מירה לפידות ואוצרות התערוכות דלית

מתתיהו, ונעמה בר אור, קיבלו את פנינו בדחילו ורחימו וכמעט בהתנצלות, סיפרו על התהליכים שהם עברו

ועוברים ואת הצורך בחשיבה שונה כדי להתאים אותה לזמנים של מלחמה וחברה פגועה וכואבת כפי שלא

חווינו מעולם.

מתוך הצורך החדש נולדו שתי תערוכות ועוד אחת בהתהוות (הפתיחה התקיימה ביום שישי 22 בדצמבר ).


בשמיים ראיתי קשת 23.12.23 – 30.4.24

שם התערוכה לקוח משיר הילדים של לאה גולדברג : קשת בענן

אוצרת שוע בן ארי/אמנית מירב פלג


מתוך אחד הביטויים לצורך החדש נולדה תערוכה בשם : " שמיים ראיתי קשת" של אמנית הנייר, מירב פלג,

שתכליתה כפולה: על רקע הכאב, הכיעור והזוועה היה צורך להציע משהו שונה לנפש שיש בו יופי והיזכרות

ביש. הדבר השני פעילות שקשורה להימצאות היחד עם אנשים אחרים שהיא משמעותית בימים אלה. ומה

שמירב שוקדת עליו הוא מיצב שכולו עשוי נייר, פיסת מציאות של יופי וטבע המורכב מצמחים ובעלי חיים עשוי

כולו נייר. מיצב זה נפרש במרכז הגלריה ועל קירותיו התכולים ייטמעו ציפורים בפעילות אוריגמית קיבוצית של

הצופים, המוזמנים לקחת חלק במיצב ולקפל במלאכת האוריגמי ציפורים ופרפרים בעזרת סרטוני הדגמה.




שלום סבא  23.12.23 – 30.4.24

אוצרת :נעמה בר – אור ,עוזרת אוצרת עדנה קוקיה


התערוכות היא מעין מסמך היסטורי שהוא אנטיתזה למה שמתחולל בחוץ,

התערוכה הרטרוספקטיבית שלום סבא היא אבני היסוד של האמנות הישראלית.

מדובר בתערוכה מקיפה, לאמן רב תחומי שבה מוצגות מגוון רחב של יצירותיו, בהן עשרות עבודות שטרם

נראו בציבור ונחשפות בה לראשונה.

התערוכה מבקשת להיות כרונולוגית אך אם זאת החלל כל הזמן נותן לנו פרספקטיבה לתקופה אחרת.

התקופה המוקדמת ביותר שנות ה-20 בברלין בתערוכה מוצגים מספר דיוקנאות שנותרו מתוך גוף עבודות

רחב שרובו כבר לא קיים.

הוא נאלץ להימלט מברלין בשנת 1933 ולהשאיר אחריו הרבה מאוד מעבודותיו.

אחת התמונות הבולטות של סבא מאותה תקופה היא דיוקן של שחקן ובמאי גרמני יהודי מאוד ידוע בשם

קורט גרון, הופיע בסרטים עם מרלין דיטריך, ובסרט המלאך הכחול. לדמות יש סיפור טרגי שמנכיח את ההיסטוריה היהודית גרמנית.

ביום שבו הכריזו הנאצים חרם כללי על יהודי גרמניה ,פוטר גרון מעבודתו ונמלט לפריז,

נדד ממנה לווינה ולאמסטרדם ועם כיבושה של הולנד נעצר עם רעייתו ונשלח לגטו טרזיינשטט. בסוף 1943 הוטלה עליו המשימה של בימוי הסרט התעוד הכוזב על החיים הנעימים של היהודים בגטו.

בספטמבר 1944 בטרנספר האחרון מטרזיינשטט נשלח לאושוויץ ביחד עם אשתו ושם הם נרצחו.

בשנות ה-50 נמצא דיוקנו של גרון , במחסני התיאטרון הממלכתי בברלין, והוא נשלח לסבא לכתובתו בגבעתיים.

סבא נתן את הציור במתנה לחבריו התל אביבים בני משפחת גוט, שבאוספם הוא שמור עד היום.

ניתן לראות גם סדרה של תשע הדפסים שהיא פסגת יצירתו האקספרסיוניסטית של סבא משנת 1919.

הסדרה בשם : יצריםמדגימה לנו את הייסורים שיש לאדם בעקבות היצרים. בהדפסים מתוארות דמויות

מעוותות ודחוסות, כתאוותנים, מהמרים, מתאבקים, מלקים, שחקני קלפים, שתיינים, מעשני אופיום ואפילו

אחד מהם מסמן את הפסל שעובד באזמל ופטיש על יצירתו, כולם מסמנים את היצריים.

החלק הכחול זהו החלק שמוקדש לתאטרון, סבא היה גם מעצב תיאטראות ידוע בברלין ואח"כ גם בשוויץ ובשוודיה.

כשהוא מגיע ארצה, אחת הדרכים שלו להתפרנס היא עיצוב תפאורות במה ותלבושות בתאטרון הבימה, עוד

לפני קום המדינה.

בתערוכה מופיעות שתי הצגות בעיצובו של סבא. הראשונה משנת 1937 שנקראת מרד המתים מאת ארווין. זהו מחזה אנטי מלחמתי שמספר על שלושה חיילים בני אומות שונות שנהרגו בקרב ומסרבים להיקבר. רואים את החייל שעומד מול הקברנים ומסרב להיכנס לקבר, מתכתב עם התחושות והרגשות שאנו מתמודדים איתם

בעקבות המלחמה עיצוב התלבושות והבמה של סבא היו חדשניים ונועזים בצורה יוצאת דופן לתאטרון באותם ימים.

הצגה שניה נקראת אדיפוס המלך משנת 1947 בהפקה של טיירון גאתרי. התפאורה שעיצב סבא הייתה

פונקציונלית שהעמידה ריבוי משטחי משחק באדריכלות של עמודים ומדרגות, והייתה לנקודת ציון מכוננת

בתולדות עיצוב הבמה בתאטרון הבימה.

בשנות - 50 סבא היה שותף להרבה מאוד אדריכלים שבנו את המוסדות הכי חשובים בארץ, ביניהם בניין

ההסתדרות שהוקם בתל אביב. בתערוכה רואים שיחזור של יצירה שנקראת שלושת הפועלים עבודת מסגרות

עשויה מברזל מונומנטלית שסבא עשה.

הוידאו שמוקרן מנכיח עבודות נוספות שסבא עשה ועדיין קיימות במרחבים ציבוריים, ביניהם גם העבודה של

שימשון שנמצאת באשקלון בגן הארכיאולוגי, מדובר בפסיפס אבנים אדומות שמציג את שמשון שהוא שובר

את עמודי הארמון. יש עבודות נוספות בטכניון, ובבית יד לבנים שנראים בווידאו.

בהמשך נראה צילום הצבת תערוכה שהוצגה בשנת 1955 בבית דיזנגוף . בתצלומים מוצגות חמש קומפוזיציות

לציור קיר על נושאים תנ"כים, מתוכם חמש הגדלות צילומיות שלהן הוצגו בתערוכה במוזיאון תל אביב

בשנת 1955. הוא צילם את הרישומים, הגדיל אותם והציב אותם בחלל באופן יוצא דופן, אחת מהעבודות אף

הייתה תלויה על התקרה. זה מפני שהיה מדובר ברישומים להכנות קיר, כוונתו הייתה שהם יהיו ציורי קיר

מונומנטליים המתעסקים בנושאי התנ"ך : תיבת נוח, לוחות הברית ועוד. כולם מפרספקטיבה אחרת- נקודת מבט

מלמטה למעלה מה שיוצר דרמה. הקומפוזיציות המורכבות מלמדות על גישתו החדשנית ועל תפקידו החשוב של האמן בחברה המודרנית לא רק כיוצר אלא גם כמורה וכמחדש.

בשנות ה-30 הוא גם פתח סטודיו לצילום, ניתן לראות פורטרטים של חנה רובינא ועוד רבים אחרים מעולם

התאטרון ובכלל.

בסטודיו של חברו יצחק דנציגר פליט גרמניה כמותו, סבא רקם קשרים עם אמנים מקיבוצי עמק הירדן, מרדכי

גומפל, היה חבר קיבוץ שדה נחום וליאו רוט, היה רועה צאן וחבר בקיבוץ אפיקים,

המפגש של סבא עם הווי הקיבוץ הוליד סדרה של רישומים שתיעדו את חיי היומיום, עבודה ומנוחה, אכילה

בחדר האוכל, הפסקות של קריאה ושיחה, וביניהם גם נופים וחיות למיניהן. סבא הוקסם מההווי החברתי

המיוחד של הקיבוץ והתרשם מחגיגת הגז שאותם תיאר כ"ערב הראשון המאושר שלי בארץ", על עבודה

אייקונית זאת הוא קיבל את פרס דיזנגוף.

בסדרת "האלמנטים" ראה סבא את פסגת יצירתו האמנותית. כולם הוצגו בהלנה רובינשטיין בתערוכה

שהייתה לו בשנת 1961, הסדרה כוללת את האלמנטים הבסיסים בחוויה האנושית של חיי היומיום: עץ, אבן

וברזל, חלב, לחם, בשר, דגים, ופירות. הסדרה מעמידה סוגה חדשה של טבע דומם, המשלבת סגנונות

אמנות שונים, קוביזם, קומפוזיציות ממבט אלכסוני בסגנון הציור של זורז; בראק, וגם סממנים של אמנות הפופ

שהחלו להופיע באותן שנים בארצות הברית. על התערוכה הזאת הוא כתב טקסט "הלשון האסוציאטיבית של

הצבע" שבו הוא בוחן האסוציאציה שמעורר כל צבע. למשל הקפה -שולחן בגוון חום כהה וסגלגל, המעורר

בנו את האסוציאציה של גרגיר קפה וצורתו. אותו גוון ,כאשר הוא שקוף, הוא התמצית בספל . הגוונים החוצים

הבהירים במפת השולחן וברקע מצביעים על שני בני גוון של קפה בחלב, גם בכוס היין הוא משתמש

בגוונים ורדרדים. כל אלמנט למעשה מקבל את הסקאלה הצבעונית הספציפית שלו. כלומר הצבע נותן לנו את

האסוציאציה החומרית הממשית של האלמנט או היסוד.

חוץ מהאלמנטים באותה תערוכה סבא הציג סדרה שלמה שנעשתה בטכניקה מיוחדת ויוצאת דופן של ציור

שמן על לוחות פרספקס, בטכניקה זאת העבודה נבנית כולה הפוך, כלומר רואים את הצד ההופכי עליו סבא

עבד, וכל האופן של בנית הדימוי נעשית הפוך, זאת אומרת מתחילים מהנקודה הכי קידמת של הציור, הפוך

מהדרך הקונבנציונלית שבה בדרך כלל מסיימים איתו את הציור, הנקודות הבהירות, ואז בונים אחורה את

הדימוי.

באחד הציורים על הפרספקס הנקרא "הלוויה" רואים את ההלוויה של אחיו, קבר, גופה ואנשים הולכים בבית

הקברות.

השימוש המאוד יוצא הדופן של הטכניקה בשנות ה-60 מעיד על חיפוש תמידי של סבא אחר חידושים ויצירת

דימויים באופן אחר וחדש.

קיר נוסף שהוא גוף העבודות האחרון שסבא יצר בשנות 67-75 בגרמניה בעיר הופהיים שבקרבת פרנקפורט.

פטרונית אמנית גרמניה בשם האנה בקר פום ראם שנסעה בעולם, קראה לאמנים שעזבו את גרמניה בעקבות

הנאציזם לשוב לגרמניה. היא באה להציל את התרבות הגרמנית שאבדה בעקבות מלחמה. היא פגשה את

סבא ושכנעה אותו לחזור לגרמניה, ושם הוא יצר קרוב ל-100 פוטו קולאז,ים שמתוכם מוצגים בתערוכה 30,

כולם נעשו בטכניקה של מגזרות מתוך תצלומים של מגזינים.

התערוכה של סבא מהדהדת את התפתחותה ההיסטורית לאומית של א"י. בשנת - 1936 הגיע סבא לארץ

כפליט גרמני עסק באמנות רב תחומית שנשענה על ידע מקיף ומעמיק בתחום האמנות והתאטרון. עשייתו האמנותית היא נכס היסטורי שאותו אנו מחוייבים לשמר למען העתיד של מדינתנו.

אדם ללא עבר, ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל







התערוכה השלישית שמיני עצרת 20.12.23 – 30.3.24

מרפרפת לאירועי הדמים שפקדו אותנו ביום שבת ה-7 באוקטובר 2023

באופן אישי אני ממליצה לבקר בתערוכה בה מוצגות עבודות משנים קודמות וחדשות בנושא מלחמה,

לדעתי ע"י שילוב ההבנה שלנו של עבר והווה אנחנו יכולים לעצב עתיד טוב יותר, שבו נוכל ליישם את הלקחים

שנלמדו מההיסטוריה כדי להתמודד עם בעיות נוכחיות ולקבל החלטות מושכלות למען הדורות הבאים.




אוצרת: דלית מתתיהו

אמנים:

אביבה אורי . דניאל באואר . דגנית ברסט . מיכה ברעם . ציבי גבע . תמר גטר .

מיכאל גרוס . משה גרשוני . מיכל היימן. פנחס כהן־גן . יצחק ליבנה . נעמי לשם .

מיכל נאמן. הדס סט . יוחנן סימון . דורית פיגוביץ־גודארד . מיקי קרצמן.

ילנה רוטנברג . דוד ריב . הנרי שלזניאק . אלי שמיר

גלריה רב־תכליתית ע״ש לילי ויואל משה אלשטיין, הבניין ע״ש שמואל והרטה עמיר


לסיום: שלוש תערוכות מומלצות, כל אחת נוגעת בתחום שונה וחושפת את היותנו מדינה עם היסטוריה

לאומית, ובעצם מכלול הרבדים הם שעושים אותנו מה שאנחנו.




צילום : שלי רשקס

מעוניינים שנכתוב ונפרסם בלוג גם עליכם ? מוזמנים לפנות אלינו ל- art.srnw@gmail.com
43 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page