top of page

מחר נמריא

עודכן: 4 באוג׳ 2023


איליה ואמיליה קבקוב

מוזיאון תל אביב , 18/7/23-20/1/24



מאת : שלי רשקס



נילי ואני הוזמנו לסיור עיתונאים טרום פתיחה לתערוכה של האמנים איליה ואמיליה קבקוב, שהתקיים ביום שני 17.7.23. בבוקר האירוע נודע לי שנילי לא תגיע. התלבטתי לרגע, אך מהר מאוד שינסתי מותניים והתארגנתי לקראת יום אמנות מרתק.

הנסיעה מהרצליה לתל-אביב ארכה כשעה, הרבה יותר מהרגיל. ברדיו חדשות שמעוררות אצלי מחשבות על עתיד המדינה ולאן פנינו. המבזקים על העומס בכבישים מתערבבים עם החדשות ואני מתבוננת בשעון, תוהה מתי אגיע. הצלחתי להיכנס לחניון המלא עד אפס מקום ורק לאחר רבע שעה הבליחה נקודת האור הראשונה בבוקר זה, בדמות מלאכית עם מפתחות רכב שפנתה לי חניה. סוף סוף אני במוזיאון, קבלת פנים עם כיבוד וכל מה שמסביב, סמול טוק, חיוכים, התרגשות באוויר ואווירה של התחדשות. כבר בפתיחה למדתי שבמשך שנה וחצי טניה כהן עוזיאלי, מנכ"לית מוזיאון ת"א ושחר מולכו אוצרת התערוכה נערכו לקראת הקמת התערוכה.

על האמנים: איליה ואמיליה נולדו בברית המועצות לשעבר, כל אחד מהם עזב בתקופה שונה בחייו והיגר לארה”ב, בשנת -1993 נישאו ופעלו יחד כזוג בחיים ובאמנות עד מותו של איליה במאי 2023.

במאה ה-20 הם היו החלוצים של אמנות המיצב, הם ידועים בעיקר בזכות המיצבים הטוטאלים המוצבים בתוך חללי תצוגה מוזיאלים.



התרשמותי האישית: כבר בתחילתו של הסיור הכניסו אותנו איליה ואמיליה לעולמם האישי שמתוכו שניהם צמחו. מיד נחשפנו לסגנון הרשמי מתקופת הקומוניזם הסובייטי שהוא הריאליזם הסוציאליסטי, בעיקרו זהו ציור תעמולתי המציין את ההישגים הטובים של מעמד הפרולטריון בברית המועצות. עם זאת יש טוויסט בעלילה, השימוש בסגנון הריאליסטי הוא למעשה מצע פורה לביקורת נוקבת, כך שהתערוכה בעצם מתרכזת בעיקר באלגוריה שקשורה לחיינו עכשיו ועל היכולת של האמנות והדמיון לקחת אותנו למחוזות אחרים ולייצר לנו אלטרנטיבה גם כשהחיים קשים. הניואנסים הקלים שאיליה ואמיליה יוצקים לתוך עבודותיהם עושים את כל השינוי הם למעשה בוחנים את ההקשרים הפוליטיים , התרבותיים, והדורים ובכך הם יכולים לתרום וליצור שינוי דווקא בעיתות של משבר באקלים התרבותי הנוכחי בעולם. כמו כן מנעד העבודות מרשים, ביחד הם יוצרים דיאלוג בין עבר, הווה ועתיד, הציורים מונומנטליים נוכחותם עוצמתית ומורגשת, הם נוגעים בכל אחד מהצופים ברגש הנובע מן ההיסטוריה האישית שלו. הצבעוניות מתעתעת בחלקה ססגונית ובחלקה מינימליסטית, סגנון הציור משתנה בהתאם לאמירה הנוקבת שיש לקבקובים לומר. התערוכה חכמה מאתגרת ומביאה את הצופה בעזרת גירויים חזותיים ושמיעתיים למחוזות מעניינים של תובנות.

בנוסף איליה ואמיליה ידועים בעיקר בזכות המייצבים הטוטאלים גדולי הממדים הניזונים גם הם מן התרבות החזותית של ברית המועצות לשעבר, הם עושים זאת תוך התייחסות לנושאים אנושיים אוניברסליים כמו תקווה, חרדה וכישלון, חלקם של המוצגים נמצאים בתערוכה. אני התרשמתי במיוחד מהמיצב "המוזיאון הריק" שעליו אפרט בהמשך.

לאור התרשמותי העמוקה מהתערוכה אני ממליצה מאוד לבקר בה ולהתייחס אל הטקסט ככלי להבנת השפה הייחודית והעשירה שבה משתמשים היוצרים כדי לבקר את הממסד באופן ויזואלי חזותי.


טרם תחילת הסיור אספר מעט על המפגש המרגש עם אמיליה קבקוב.

להפתעתי אמיליה היא אנטיתזה לכל מה שדמיינתי, פגשתי אישה קטנה, נעימה מטופחות, תספורת קצוצה, חיוך רך ונעים וחיתוך דיבור מלטף. כולה ענווה למרות הישגיה המרשימים בתחום האמנות.

התערוכה "מחר נמריא" מתמקדת בכמה רעיונות ופחות בתקופות וזמן שיש בהם עלילה כרונולוגית.

מתוך הבנתי אנסה לדייק ולהסביר מה היו השפעת התערוכה על הצופה והסביבה.

בכניסה לתערוכה פוגש אותנו ציור של איליה קבקוב משנת 2018 ציור תפנים גדול ממנו ניבט הסטודיו שלו ובו מופיעים איליה ונכדתו., ציור זה לוקח אותנו למסורת של האמן בסטודיו כפי שאנו מכירים מלימודי תולדות האמנות. ניתן גם לראות רפרנט למסורת שבו האמן מצייר ציורים של אמנים אחרים.

ברובד הראשון נכדתו יושבת מול כן ציור כשהמבט מופנה אל הצופה, עיניה עצומות בניסיון לדמיין את הציור שתעלה על הנייר. ברובד הפנימי והמרוחק יותר רואים את איליה האמן המבוגר מצייר כשגבו אל הצופה, הציור ריאליסטי ומונומנטלי. בעצם איליה מזמין את הצופה להיכנס לטרטוריה הכי אישית שלו, הסטודיו, בזכות ההצצה הוויזואלית הוא מאפשר לנו שיח אישי עם רעיונותיו המתהווים והבאים לידי ביטוי באופן חזותי בסטודיו.


ככל שנחשפים לעבודותיו הנוספות ההבנה היא שהתערוכה עוסקת בנושאים של מי הוא האמן, מהי הזהות של האמן, כמה חשובה המובאות הזהותית של אמן והסגנון שלו. היות שיש לו הרבה סגנונות.,ניתן לחשוב שאולי מדובר בתערוכה קבוצתית כי קשה לזהות סגנון מסוים, זאת מפני שאיליה עבד במשך שנים תחת זהויות בדויות של אמנים שונים שהוא אימץ. זה התחיל מאלבומים שהוא התחיל לייצר בשנות ה-70 שבהם מופיעים נרטיבים שונים של אמנים בדיונים שהוא אימץ שהיו מעין אלטר אגו שלו כאמן. במקביל קשה גם להנגיש את הזמן של התערוכה ושל הציורים, מפני שהציור מופיע תחת השם צ'רלס רוזנטל 1919 אבל הציור משנת- 1999 ובעצם האמן מכניס אותנו לתוך בלבול מסוים שהוא חלק בלתי נפרד מהפרקטיקה הקבקובית.


באותו האופן אנו נחשפים לקופסת אור של צייר בשם: "צ'ארלס רוזנטל, השדה החדש 1929" בשנות ה-90 איליה ואמיליה יצרו תערוכה שביקשה לספר סיפור אלטרנטיבי להיסטוריה של האמנות הרוסית, בתוך התערוכה הם יצרו שלושה אמנים פיקטיביים בני שלושה דורות שונים שהבוגר מתוכם היה צ'ארלס רוזנטל הוא היה יליד סוף המאה ה-19 היה תלמיד של שאגאל וגם של מלביץ שהתחיל לפעול כאמן בתקופת האוונגרד הרוסי, אנחנו מסתכלים על הציורים האלה ואנחנו יכולים לראות שזה לא סגנון שבאמת קיים בתולדות האמנות של תחילת המאה ה-20.


הוא משלב כאן אלמנטים סופרמטיסטים של מלבייץ ואחרים (אמנות המייצגת את הטוהר והעליונות מהמקום הרוחני ולא הדתי). הציור "השדה החדש" הוא קופסת אור, אלמנט שאינו אופייני לשנת 1929, בעצם זוג האמנים זורקים אותנו להבנה שבאמנות צריך לבחור סגנון אחד על פני סגנון אחר ומה שאיליה קבקוב עושה בציורים האלה זה לאתגר את המחשבה הרווחת בתוך העיסוק באמנות שהוא מה הסגנון השולט או מה הסגנון המובהק של האמנות, כשהוא למעשה פועל בהרבה סגנונות ומערב ז'אנרים שונים שלא בהכרח עובדים ביחד. גם הציור הנוסף בצבע הלבן משנות ה-2000 נקרא "מתחת לשלג 7#" מזכיר באופן מסוים את העיסוק הסופרמטיסטי של מלביץ שהוא התרחקות מהטבע לכיוון המופשט כשהשימוש בלבן מבטא את טהור והעליונות של הטבע.


בתערוכה שני ציורים נוספים מתקופה מוקדמת יותר בזמן כשאיליה עבד וחיי בברית המועצות. שם עבודתו נעשית במחתרת בעליית הגג בעיר מוסקבה. על פניו כשלא מכירים את השפה והניואנסים זה נראה לגמרי אמנות בסגנון הרשמי של התקופה, הריאליזם הסוציאליסטי, ציורים פיגורטיביים, ושילוב בין טקסט, ומידע לדימוי כגון לוח הנסיעות של הרכבת עומדת בתחנה.


כשאנחנו נכנסים לעובי הקורה אנחנו מבינים כמו בעבודה הזאת שנקראת "מאושרת" " TESTED "

איליה חוזר לציור משנות ה-30 של אמן לא ידוע שאותו הוא מוצא בספר רפרודוקציות, אנו פוגשים סצנה שבה אישה שנבחנה למפלגה הקומוניסטית מקבלת את כרטיס המפלגה שלה. בציור הדמויות של סטלין ולניין, הטקס משדר חגיגיות הקהל ברקע מריע לה, אך מצד שני אנחנו יודעים שהאירועים האלה לא היו כל כך חגיגים אלא דווקא טראומטיים. הביקורת של איליה למעשה נמצאת בניואנסים ובסבטקסט של העבודות.


נחזור לציור "התחנה הבאה טרה טנובו" שוב יש את הדימויים של הקידמה והרכבת הנוסעת, כביכול קטר הקומוניזם חזק מאי פעם. השם גם משקף את האמירה "התחנה הבאה קומוניזם" אבל כשנכנסים לפרטים מגלים "שטרה טנובו" היא עיירה מאוד קטנה ונידחת ברחבי ברית המועצות, בנוסף המשמעות של "טרה טנובו" זה איזשהו חרק עיזים דוחה. כלומר הרכבת נוסעת למקום שלא מביא אותם לשום מקום טוב, גם לוח השעות הוא בלתי אפשרי הכישלון טבוע כאן מראש.


עוד בתערוכה מיצב קטן יחסית בשם : "הכיוון המובהק של המחשבות" במקור העבודה הזאת הוצבה בתא הכלא של מרטין לותר קינג, לפי הכותרת והמיקום של המיצב כל מה שמתבקש מאיתנו זה להתייחד עם המחשבות והדמיון האינדיבידואלי שלנו.



ציור נוסף בשם "חלון אל עברי" רואים שהציור "מאושרת" מצוטט בפעם השלישית, בפעם הראשונה האמן הלא ידוע צייר אותו בשנות ה-30 בפעם השנייה איליה צייר אותו בתחילת שנות ה-80, וכרגע הוא מציג אותו כציור המוצג על הקיר בתוך כיתת לימוד, למעשה זה נראה כאילו אנשים יושבים בתוך מיצב קבקובי עם השולחנות והטקסטים שאנשים יושבים לידם וקוראים. יש לנו כאן חדר שמתייחס גם לאותה היסטוריה שחוזרת על עצמה.


"שישה ציורים על אובדן ראייה זמני" (צובעים את הסירה)

מטאפורה לצבע האדום המזוהה עם הקומוניזם ששוטף בחזרה את רוסיה, לצד הנקודות החוסמות מאיתנו לראות את המציאות כפי שהיא. כמו כן הוא כל הזמן חוזר לסיפור שהציור הוא לא יצוג בהכרח של המציאות הוא תמיד אודות הציור והצייר שמצייר אותו.


"שני פרגמנטים" "שלושה פרגמנטים" מראים לנו בצורה ישירה את הדרך שבה הקבקובים מתעסקים בתולדות האמנות שהם ממש עושים קרעים, פרגמנטים בתולדות האמנות בשפה ויזואלית מאוד עשירה, כשהם משתמשים בציטוט של איליה רפין גדול הציירים הרוסים מהמאה ה-19 (היה צייר ופסל אוקראיני שנודע בסגנונו הריאליסטי אשר היווה השראה לסגנון הריאליזם הסוציאלי.) ואיתו הוא משלב סגנון סופרמטיסטי של אמני האוונגרד ואת כל הקומפוזיציה הוא מציב על הצד באיזושהי מחווה למעויינים של מלביץ. רואים את זה לצד האקדמיה לאמנות במוסקבה ולצד איזשהו ציור נטורליסטי מהמאה ה-14

למעשה יש פה ניסיון חוזר בכל אחת מהעבודות לייצר את הקרעים האלה גם בתוך תולדות האמנות וגם בתוך ההיסטוריה כפי שאנחנו רגילים לקבל אותה. יש פה אתגור על כל הקונבנציות שאנחנו רגילים לקבל אותם כמשמען, וזה דורש מאיתנו לעמוד אל מול האמנות של קבקוב ולשאול את עצמנו שאלות, גם על מה אנחנו מקבלים כמובן מאליו ואיפה הביקורת שאנחנו יכולים למתוח וכמה אנחנו יכולים גם למתוח את הגבולות של הידע שלנו כשאת כל אחד זה פוגש במקומות האנושיים והפרטים האינדיבידואלים.


המיצב הטוטאלי הראשון שיש לנו בתערוכה "המוזיאון הריק"

יצירות חסרות וברקע מוזיקה של באך


המיצב מעורר תחושה דתית טיקסיט מעוררת יראה , האור האדום עוטף את החלל כמו גלימת מלכות שנפערו בה חלונות לבנים המובילים פנימה אל הנשמה לחיפוש הטוהר העצמי, ברקע נשמעת מוזיקה המאיצה את התהליך המחולל שינוי בהלך הרוח ולתחושה מלכותית נשגבת, רוחניות ודתיות המתנהלות בזמן אחר ובמציאות אחרת, כלומר במקום ובזמן בלתי מוגדרים.


מיצב שבו שלושה זמנים "היכן מקומנו"

מיצב מאתגר השואל היכן המקום שלנו בתוך רצף הזמן. יש כאן שכבה של היסטוריה שאנחנו לא בהכרח חשופים אליה, כאשר שתי דמויות מרשימות מונומנטליות ניצבות במרכז החדר ומסביב מבצבצים הציורים של המאסטרים הגדולים. בגובה העיניים אנו חשופים לתערוכה של אמנות עכשווית, צילומים משנות ה-50 המשלבים טקסטים של קבקוב. יש הרגשה של תערוכה קונספטואלית מאוד עכשווית. לעומת זאת על הרצפה יש פרגמנטים של נופים המדמים איזושהי אוטופיה עתידנית. למעשה המיצב מתעתע בנו, האם הסדר התהפך העתיד הוא העבר או ההיפך, גם כאן אנו מאותגרים על ידי הקבקובים שמאלצים אותנו לנסות להבין את המציאות בדרכים לא קונבנציונליות אלא דרך מסך של רמזים כשכולנו בעצם אותם הדמויות המונומנטליות הניצבות בתוך החדר.

שאלה מהותית נוספת שצפה מתוך המיצב, מי קובע את היררכית האמנות לאן התנועה הזאת הולכת ומה ישאר מהירושה של אמן.


בהמשך מוצגות העבודות החדשות ביותר. זהו חדר המעביר תחושות סנטימנטליות, אני בחרתי להתמקד בציור עצום הנפרש על קיר בשם "מעוף". זהו ציור מתוך שני ציורים אחרונים שלהם.


לדבריה של אמיליה הציור מיסטי, הוא מדבר על כייף, חלומות וריחוף, בחיים אנו חווים סיטואציות שונות, כמו מלחמות, אלימות ועוד. האנשים המופיעים בציור אינם יכולים לחיות כאן יותר, הם עפים ,האם הם עפים בממד אחר היא שואלת, זה תלוי בנו. האם הם בוחרים את המוות על פני החיים, הרבה שאלות עולות מתוך הציור בזמן שהדמויות נראות מעופפות חולמות ומכייפות. למעשה זוהי סיטואציה שיש בה הרבה רגשות סותרים באירוע שנראה חגיגי אך גם מטריד ומאיים. כלומר אנו שוב מאותגרים ע"י הקבקובים, מתבקשים להשלים את הפערים בכוח הדמיון שלנו.

במרכז התמונה מופיעים שלושה שברים לבנים מחווה לרעיונות המטאפיזיים של הסופרמטיזם הרוסי.

חשוב לציין לרוב בציורים של קבקוב מופיע זבוב שהוא מטאפורה של זבוב על הקיר שנמצא במעקב , מזכיר את החיים בברית המועצות, מצד שני לזבוב יש את היכולת לפרוש כנפיים ולעוף למקום אחר, ומצד שלישי הוא בסך הכל זבוב ובני אדם יכולים למעוך אותו ברגע. הזבוב הזה עובר בתוך העבודה הקבקובית ובעצם מזכיר לנו שהחיים לא מובנים מאליהם בכל רגע נתון הפוזיציה שלנו יכולה להשתנות בדיוק כמו המיצב "היכן מקומנו".

בהמשך מוצגות שתי עבודות נוספות שאסור להחמיץ האחרונה מבניהם " כיצד להשתפר" מייצב של זוג כנפיים מלווה במניפסט אישי של אמיליה.


רוצו לתערוכה בטוחה שתהנו כמוני.


צילום : שלי רשקס

מעוניינים שנכתוב ונפרסם בלוג גם עליכם ? מוזמנים לפנות אלינו ל- art.srnw@gmail.com
282 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page