למה לי ציור עכשיו? הרי מעולם לא למדתי לצייר ובאמנות אני מבין מעט מאוד. ובכלל תמיד הייתי איש של מילים; עיתונות, תקשורת, פוליטיקה. הכל דיבורים. כַּלַאם פַאדִי. אבל ככל שיש יותר דוברים - אומרים פחות, וככל שהרשתות גועשות - התיאורים דלים. המילים אומרות מעט ולעתים לא אומרות מאום.

התחלתי לצייר לפתע, יותר כצורך מאשר כמבע, ובניגוד לאוחזים במכחול, המתבוננים במושא ציורם בדקדקנות - אני מתייצב מול הבד ודווקא עוצם את עיני. משחזר לי זכרונות, נוגע בכאבים, בורא לי דמויות ומדמיין ״מצבים״. ואז פוקח עיניים והמכחולים כמו מושכים את היד (במקום ההיפך) והפסטלים מורחים את עצמם.

הסדרה השניה היא ״פתחים״. דלת, חלון ותריס מאפשרים התבוננות פנימה והחוצה ובעיקר להבחין בפער הגדול בין  מה שרואים לבין מה שמרגישים. בעולם שבו האמת היא שקר והשקר מתחזה לאמת לאמיתה מצאתי טעם דווקא בציור שהוא מעין זכרון צילומי. האם הזכרון הוא אמיתי או רק זיכרון של התחושה?

והנה אני כאן, כמו ילד שלמד שפה חדשה. תשפטו.