למה לי ציור עכשיו? הרי מעולם לא למדתי לצייר ובאמנות אני מבין מעט מאוד. ובכלל תמיד הייתי איש של מילים; עיתונות, תקשורת, פוליטיקה. הכל דיבורים. כַּלַאם פַאדִי. אבל ככל שיש יותר דוברים - אומרים פחות, וככל שהרשתות גועשות - התיאורים דלים. המילים אומרות מעט ולעתים לא אומרות מאום.

התחלתי לצייר לפתע, יותר כצורך מאשר כמבע, ובניגוד לאוחזים במכחול, המתבוננים במושא ציורם בדקדקנות - אני מתייצב מול הבד ודווקא עוצם את עיני. משחזר לי זכרונות, נוגע בכאבים, בורא לי דמויות ומדמיין ״מצבים״. ואז פוקח עיניים והמכחולים כמו מושכים את היד (במקום ההיפך) והפסטלים מורחים את עצמם.

סדרת הציורים הראשונה בצבעי אקריליק ופסטל היא נבירה בזכרונות ילדותי. את הקושי המרתי בשלל צבעים ואת הכאב הפכתי לסגנון המחקה איור בספרי ילדים: ציור המחוייב לשרת את הטקסט עליו הוא ״נשען״. או אולי ההיפך?